אל תגידו "אמרתי לך"!
מי לא זוכר את צמד המילים השנוא "אמרתי לך", זה שמוכיח כי אומרו צדק ואתה טעית. כילדים, רק בשביל לא לשמוע את הצמד היינו מעדיפים לפעמים לסבול… שידעו להם שצדקנו!
אז איך זה קורה שכעת, כשגדלנו, אנחנו מוצאים את עצמנו משתמשים באותו משפט?… אולי כי לא הקדשנו לכך מחשבה ואולי כי לא מצאנו תחליף ראוי שיוכיח שצדקנו ועם זאת לא יפגע בביטחונם העצמי של ילדנו. אז בואו נעצור רגע לחשוב מתי אנחנו עושים שימוש בצמד המילים הללו ובמה ניתן להחליף אותן.
אנחנו עושים שימוש ב"אמרתי לך" כשאנחנו צופים אסון העומד להתרחש. למשל, אנחנו צועקים לילד: "תזיז את הכוס מקצה השולחן לפני שתיפול" ורגע אחרי זה הכוס על הרצפה… או שהילדים משתוללים וצוהלים ואנחנו קוראים להם להרגע לפני שמישהו יפגע ורגע אחרי זה צריך לקרוא לחובש… אלו הם מקרים קלאסיים בהם המשפט הראשון שנאמר יהיה "אמרתי לך…!" אבל למה באמת זה מועיל?
אנחנו מקווים שהם יפנימו שאמא תמיד צודקת וישמעו לאזהרה הבאה, אבל הרי לא כך הדבר. במיוחד שאנחנו לא באמת רוצים להיות צודקים ובמקרים אלו מעדיפים בהרבה שהם יתעשתו רגע לפני האסון, שיקחו אחריות או יוזמה וימנעו אותו. "אמרתי לך" משאיר את האחריות אצלנו. איך נחזיר אותה אליהם?
אני מציעה בפשטות להחליף את הצמד "אמרתי לך" במילה "חבל". זה ישקף מצויין את ההרגשה שלכם לאחר האסון כמו גם יעביר להם את המסר שניתן היה למנוע אותו וכי הם יכלו לעשות זאת: "חבל שלא הזזת את הכוס קודם…" ו"חבל שלא הפסקתם את ההשתוללות לפני שדני נפל!". יותר מזה לא צריך. הם יודעים שאמרתם את זה קודם…
ואחרי האסון? שתפו אותם בתיקון או מזעור הנזק. שיביאו מטלית לנקות את המיץ שנשפך, שיביאו את קופסת העזרה ראשונה וכדומה. זה מחזיר להם את השליטה במצב ואת המודעות לכך שיש מה לעשות, הם לא חסרי אונים אל מול התוצאות.
מקרים אחרים בהם אנחנו משתמשים בצמד "אמרתי לך!" הם בסיטואציות חיוביות דווקא, כמו בדוגמה הבאה: יש מסיבת כיתה אבל ילדכם לא רוצה ללכת, מפטיר משפטים כמו "אין לי שם חברים" או "ממילא לא ישתפו אותי". אתם משכנעים אותו ללכת, מבטיחים שיהיה בסדר. באופן חד פעמי (שוב) הוא עושה טובה והולך. כשאתם מגיעים לאסוף אותו הוא מתעכב, לא רוצה לבוא כי הוא באמצע משחק. לבסוף נכנס לאוטו כולו חיוכים עם הפתעת היומולדת ביד. "נו, איך היה?" אתם שואלים. "כיף!" הוא עונה. "אמרתי לך?!" אתם עונים בשביעות רצון "כן" עונה הילד בחוסר חשק.
אז מה אפשר לאמר בסיטואציות חיוביות? חשבתי ומצאתי! זה כל כך פשוט עד שאני בטוחה שתוכלו להכניס גם את התחליף הזה לשימוש מיידי! התחליף שאני מציעה הוא: "זה בדיוק מה שקיוויתי בשבילך!" שומעים את האהבה? גם ילדכם ישמע אותה J
אם ניקח את אותה דוגמה, כשהילד נכנס לאוטו כולו חיוכים אחרי מסיבה ששיכנעתם אותו ללכת אליה. "נו, איך היה?" אתם שואלים. "כיף!" הוא עונה. "באמת? אני כל כך שמחה, זה בדיוק מה שקיוויתי בשבילך!"
עוד מילה קטנה ומרגיזה שיש לתת עליה את הדעת היא: "אבל"
כולנו מכירים את ההרגשה שמישהו קורא לנו לשיחה, משבח אותנו ואת פועלנו ואנחנו מחכים ל"אבל" שלא מאחר לבוא ומביא עמו משהו שלילי שמבטל את כל הנאמר… ככה גם מרגישים ילדינו כשאנחנו עושים שימוש במילה הזו. למשל: "אתה ילד מוכשר וחכם אבל אתה לא מתרכז והשיעורים שלך מלאים בטעויות!" הילד שומע את הטון שלכם ואת המילה "אבל" והמשפט צורם באוזניו כאילו אמרתם "אתה ילד טיפש שלא יצלח לכלום ואני מאוכזבת וכועסת". אז איך אפשר לאמר זאת אחרת?
אני מציעה את הצמד "ועם זאת" (שימו לב – לא "למרות זאת" ששוב מבטל). "ועם זאת" מעביר את המסר שהילד גם חכם וגם קשה לו להתרכז. כאילו פרשנו לפנינו את המפה וכעת ניתן להתבונן בה בבהירות ולמצוא פתרון לבעיה. בואו נקח את הדוגמה מקודם ונבחן אותה באור חדש: "אתה ילד מוכשר וחכם ועם זאת אתה לא מצליח להתרכז והשיעורים שלך מלאים בטעויות!" כעת ממש מתבקש משפט נוסף, כמו: "אולי תלך לפינה שקטה יותר לעבוד עליהם" או "אולי תעשה הפסקה קטנה להתרעננות ואז תחזור לפתור את התרגילים" וכד'.
מתי עוד יש שימוש במילה "אבל"? בויכוחים אין סופיים על דברים קטנים וזה נשמע בערך כך: הילד: "… אבל אני רוצה!" אתם: "אבל אני אמרתי לא!!!" הילד: "אבל אני רוצה…!" אתם: "אבל אמרתי לא!!!" שוב ה"אבל" מבטל וכל צד מרגיש שלא שמעו אותו. הויכוח הזה יכול להמשיך ולהמשיך ובד"כ ינצח בו מי שירים את קולו יותר חזק. גם במקרה זה יש ערך לשימוש ב"ועם זאת" – החלפת המילה "אבל" תראה לילד ששמעתם אותו ועדיין אתם חזקים בעמדתכם ובמילים אחרות, זה מעביר לילד מסר שאין טעם להתווכח. הנה כך: ילד: "אבל אני רוצה", הורה: "שמעתי שאתה שאתה רוצה X ועם זאת אני לא מסכים!". פשוט וברור. זה לא אומר שהם יקבלו את סרובכם באהבה, אבל הם יבינו שבזה הנושא נסגר. לפחות בשלב זה.
בשלב הבא הם מגיעים עם המסר הסוחט רגשי: "אבל לכולם יש!"
זהירות! אל תפלו במלכודת ותשאלו "מי זה כולם?" כי זה הרי לא באמת משנה להחלטה שלכם. גם אל תגיבו ב"לא מעניין אותי כולם!", משפט שהילד מפרש אותו כאילו לא אכפת לכם ממנו ומהצרכים שלו. השארו רגועים ודבקים בעמדתכם: "יכול להיות שלכולם יש ועם זאת אני לא מסכים". רצוי להוסיף מילה על הסיבה לסירוב, כי לרוב הוא נובע מסיבות ערכיות, כלכליות, בריאותיות, בטיחותיות ואחרות שאינן משתנות ברגע וחשוב שהילד ידע מה הן. זה גם יכול לחסוך הרבה ויכוחים עתידיים.
בהצלחה!
ליאת קרן
פסיכותרפיסטית לילדים ונוער
054-9796446